|
"מכל הבעיות שאולי תפגוש במסע, יהיו בני האדם הסכנה הגדולה ביותר. אבל אם תזדקק לעזרה, בני אדם הם שיעזרו לך. אם תזכור את זה, ידידי, המסע שלך יצליח".
- לינדה סו פארק, "כד החרס השבור"
מסעות הכומתה הם מסורת מושרשת ביחידות הקרביות של צה"ל. אורכם משתנה בין חיל לחיל, והם מלאים בסימבוליות ואפופים בניחוח של סיום טירונות ושל התחלה של שירות קשה הרבה יותר. דרך הרגליים לומדים הלוחמים להניח את הכומתה בכותפת (בתקווה שתיוותר במקומה עד גמר השירות), המייצגת הרבה מעבר לפז"ם; היא מכריזה כזנב מהודר של טווס על גאוות היחידה הממלאת את הלוחם.
רבות נאמר על החוויה הצבעונית שבמסעות הכומתה. ההתחלה לצד השמש השוקעת, צבעי ההסוואה המתערבבים בזיעה המלוחה, האלונקות הנפרשות בקילומטרים האחרונים וקורעות את הגב, וכמובן רגע הסיום, כשהבוקר כבר נותן את אותותיו והטירונים שומעים את ההורים בוכים מאושר. אך מה הופך כל מסע לחוויה בפני עצמה? מה הופך את המסעות לדומים אך שונים? ומה המשמעות המוענקת לכל מסע? על שאלות אלו ניסיתי לענות דרך המסעות של שני חילות: הנדסה קרבית ותותחנים.
התשובה הגיעה, כמובן, דרך הרגליים.
|
|
מרפי מעולם לא היה כסוף כל כך
נראה כי המזל לא שפר במיוחד על מארגני מסע הכומתה של חיל ההנדסה הקרבית. בעוד המ"פים עמלו על הכנתם הפיזית של טירוני נובמבר 2010 ל35 הקילומטרים שמצפים להם, החליט מזג האוויר להתמרד ושטף את אזור המרכז בממטרים נרגנים. בגידתה של אימא טבע אילצה את הקודקודים של בהל"ץ (בית הספר להנדסה צבאית) להעביר את המסע שינוי גיאוגרפי: במקום להתחיל בנקודת היציאה המסורתית בלטרון והמעבר בדרך בורמה המפורסמת עד לאנדרטה החילית בחולדה, ייערך המסע בגבולות הקרובים לבסיס האימונים החטיבתי: כלומר, יישאר במדבר. השינוי דרש מהפך לוגיסטי רציני, במסגרתו נעשה תכנון מחודש של ציר ההליכה,שונו לוחות הזמנים ונערכו תיאומים עם ארגונים שונים לבניית מסלול בטוח.
סגן מפקד הבא"ח, רס"ן רועי מלאכי, עמל כל היום במאמצים להרים את העסק בצורה הטובה ביותר. המירס שלו רטט בעצבנות על השולחן, מזכיר לו כי המלאכה עוד מרובה. "לא מדובר בציר ההליכה האידאלי", הוא נאנח, "והוא אושר ממש ברגע האחרון, אבל בכל זאת חשוב לקיים את המסע. הוא מייצג הרבה מעבר לקבלת כומתה: הוא האקט של תום הטירונות".
למרות כל הקשיים רס"ן מלאכי שומר על אופטימיות. "הם יצעדו היום במזג האוויר הזה, עם החול בעיניים והרוח בפרצוף, ויעשו את זה כמו גדולים!" הכריז.
בשל התנאים הבעייתיים הוחלט להתחיל את המסע, באופן חד פעמי, בשעות אחר הצהריים, בתקווה שיסתיים אי שם בחצות. השינוי במועד הסיום הוביל לביטול נוכחות ההורים בטקס קבלת הכומתות, צעד שתסכל לא מעט טירונים. אולם, רבים הסכימו כי העיתוי המקורי חייב להישאר ויהי מה. המשפחות יוכלו לזכות לרגעי חסד עם ילדיהם באירועים חשובים אחרים, וייאלצו להסתפק בחיוך נוכח הכומתה הפרוותית שתנוח בביתם בחופשת הרגילה.
הציר, ששורטט בטוש שחור על גבי המפה התלויה בחדרו של רס"ן מלאכי, הראה 35 ק"מ המתחילים בצומת קטורה, מסתעפים ומתעקלים על כבישים ודיונות באזור, ומסתיימים בבהל"ץ. את המסלול, הוא מציין בגאווה, יצעדו כ500 חיילים, מתוכם 15 לוחמות אב"כ ו20 חיילים בודדים, שזכו לארוחת צהריים מפנקת לאות הוקרה על הקרבתם.
השיבה לכותל
בשבוע שלאחר מכן, אצל התותחנים, העניינים דווקא מסתדרים על הצד הטוב ביותר. מפקד הבא"ח, סא"ל רמי אבודרהם, החליט להוביל את פקודיו באוויר ההרים הצלול של ירושלים במקום בדרכי זכרון יעקב המסורתיות. "כשהייתי מג"ד סיימתי הכל בכותל ובמצדה", הוא משתף. "אני רוצה שהחיילים יעברו את אותה חוויה של האתוס הישראלי. האקט של ההגעה לירושלים הוא סמלי לכל לוחם במדינה. אנחנו נעלה, במובן הפשוט ביותר של המילה, לירושלים, דרך ההרים".
ואכן, בסביבות השעה עשר, כאשר הלוחמים מתקבצים אל מול הכותל המואר לפני היציאה לדרך, מתח מיוחד עומד בין השורות. המפקדים נושאים את כומתות הטורקיז בגאווה גדולה. בצד מתאספים כמה חרדים סקרנים, לצפות בנוכחות המדים החריגה, ואף פונים לחיילים בתהייה אודות האירוע.
לא רק הכותל היה חלוצי במסע הזה: "רוכב שמיים", היחידה החדשה, עברה את מסעה הראשון כחלק מחיל התותחנים. הקשת הרחבה של המקצועות בחיל התותחנים אוחדה במאורע זה תחת צבע אחד. "רוכב שמיים, כמו כל יחידה אחרת בתותחנים, עושים את המסע", מספר סא"ל אבודרהם. "החבר'ה הם טירונים בשבטה לכל דבר. החיל מגוון מאוד ורב מקצועות, ביניהם יחידת המל"טים, מיתר ומורן, והרעיון הוא לעבור את ההכשרה ביחד בבא"ח ולעשות את המסע כגוף אחד".
את הדרך הירושלמית עברו כ450 לוחמים, מתוכם 30 לוחמות לערך, שעושות את כל המסלול בדיוק כמו הבנים, בניגוד לחיל ההנדסה הקרבית. תחילתו ביער הנושק למבוא בית"ר, וסיומו יצוין בגבעת התחמושת. בדומה למסעות הקודמים, תתחיל הדרך בשעות הלילה, ותסתיים בבוקר המגיח למחרת.
יוצאים לדרך
בשעות הצהריים עוטה המדבר מרבד זהוב ארוך, והדיונות והצוקים המרשימים שלו מספקים נוף נעים לטירוני ההנדסה המחישים את צעדיהם. עם נשק אישי, אפוד וקסדה, הם מתקדמים בחולות בדממה יחסית. המ"פים אוסרים על הנערים הנרגשים לפצות את הפה במהלך ההליכה, מרסנים את הדיבור בלחישה מאיימת. שני קָשָרים משתרכים מאחורי המפקדים, המכנים אותם "ילדים", ומנסים לעמוד בקצב למרות המשקל הכבד שהם נושאים על כתפיהם.
גם ביערות שסביב הבירה נפתחת ההליכה בשקט. העצים הקודרים מזדקרים אל עבר הלילה, ובשל החושך מחליק מדי פעם טירון שלומיאל וממהר להתיישר באלגנטיות. בניגוד למוהנדסים, מצליחים הלוחמים לשרבב מילות עידוד זה לזה בלחישה, עד שהמסו"ל (מפקד הסוללה) מגלה את העניין ומרביץ משמעת בשניים. קשה להאשים את הטירונים המיוזעים, שבדרך החשוכה להחריד מחפשים סימן או שניים מהעולם החיצון, להזכיר שהם לא לבד.
המשך יבוא...
|