תוך ארבע שעות בלבד נפרץ ציר בצפון עזה, תוך פחות מיממה בותרה הרצועה. כוחות הצמ”ה פילסו בעקשנות את הדרך לכוחות החי”ר והשריון. לוחמי יהל”ם חשפו מנהרות ממולכדות ונטרלו מטענים במקומות מפתיעים. לאורך כל הלחימה נעו לוחמי ההנדסה הקרבית בין הגנה להתקפה בנחישות מקצועית
"שוכבים על ערימת החצץ בפאתי העיר המהבילה. האכזריות נוסעות בדרך שנפרצה וכמו מתבוננים בסרט, רואים את הבתים הממולכדים מתפוצצים בראווה. ירי כבד מתבצע על הבניין הבא שמתיישב על קומתו השנייה לאחר הפיצוץ. ערפל ועשן יורדים על האיזור המדמם. כבשים תועות ופרות מבולבלות משוטטות בחוסר מעש כמו לא רגילות לשגרה המאיימת שנחתה עליהן, תרות אחר בעליהן או החיה המובילה בעדר המתפורר". (מתוך יומן כיס של סמל איתי, לוחם בגדוד 605)
כשהבינו בגדוד ההנדסה הקרבית 605 שעומדת להתבצע כניסה קרקעית, הם לא התמהמהו ומיד התייצבו על גבול עזה עם רק"מים וציוד הנדסה.
"הוקפצנו למשימות ת"פ חטיבת גולני, כאשר פלוגה אחת חברה לגבעתי", אומר המג"ד סא"ל ד’. לאחר הכנות זריזות על נוהל הקרב, קריאת מפות בתשומת לב וניתוח הקרקע התבררה המשימה של הגדוד: לפרוץ את אחד הצירים המרכזיים והקשים לתנועה בעזה דרכו יעבירו טנקים של גדוד 71 לחיפוי על גדוד 51 של גולני שלוחמיו נכנסו בציר לתנועה רגלית המקביל לציר. ללא הטנקים הקרב לא יוכל להתנהל.
"בהתחלה בדקנו אם ניתן לעקוף אותו", אומר סא"ל ד’. "אבל לאחר התייעצות קפדנית עם גיאולוגים בנוגע לטיב הקרקע לתנועה באותם תנאי מזג האוויר הבנו שאין לנו ברירה, אלא לעבור דרך הציר, אחרת ישקעו הרק”מים בבוץ של עזה ונהיה עסוקים בחילוצם במקום בפריצה ובמעבר הכוחות המתמרנים".
ההחלטה לעבור בציר זרוע מטענים נלקחה בהתחשב בעובדה שמכת הפתיחה חייבת להיות חזקה וחדה, תוך שימוש בכל היכולות שגדוד בהנדסה יכול להציע. זאת תחת חיפוי אש אגרסיבי של כוחות חי"ר ושריון על הכוחות הפורצים. ואכן בשעה 23:30 נכנס גדוד 605 אל תחומי עזה דרך גדר הגבול של כפר עזה. "זאת היתה 'כניסה חזקה' מלווה בכוח צמ"ה, שעלה על כל מטען אפשרי בדרך, וגדוד הטנקים שחיפה מהרכס. השתמשנו בצפע שריון לנטרול המוקשים. במקביל השתמשנו בדחפורים כדי להרחיב את הציר ולחשף אותו, לוודא שהוא נקי ממטענים בבסיס הציר. זאת היתה פעולה שהצריכה הירתמות של כל כוחות ההנדסה הקרבית".
פתיחת הציר נתקלה בהתנגדות של החמאס. מירי פצמ"רים לעבר הכוחות נפצעו 20 חיילי חי"ר שנזדקקו לפינוי מידי. "אז החלטתי להאיץ את קצב פתיחת הציר, דבר שהגביר את רמת הסיכון של כוחות הפריצה. רצנו קדימה עם הדחפורים. תוך כדי פריצה ופיצוץ מטענים בדרך, ותוך כדי ירי אש של החמאס שלחנו את כלי הפינוי אל לוחמי גולני על קו בית הקברות הנמצא באמצע הדרך. משם חילצנו אותם לשטחי ישראל".
גדוד 71 חבר כמתוכנן אל כוחות גולני משם המשיכו השריון והחי"ר במשימה במרחב סג'עיה שבמזרח עזה. בתום ארבע שעות נפרץ הציר ששימש כעורק מרכזי במשך כל ימי הלחימה למעבר של אספקה ורק"מים.
ביתור הרצועה
בעקבות מלחמת לבנון השנייה גברה המודעות של לוחמי היבשה לעבודה הוורסטילית והמשמעותית של חיל ההנדסה הקרבית בפילוס הדרך.
לפיכך במבצע בעזה ידעו המשתתפים בקרב המשולב לתת להם לסיים את עבודתם, טרם הכניסה הקרקעית.
ציר אחר במרכז הרצועה נפרץ על ידי גדוד 603 שפעל תחת חטיבת השריון 401. "פריצת הציר היתה אחת המשימות החשובות של המבצע" אומר מג"ד 603 סא"ל ע’.
"הציר יצא מהגדר והגיע עד לים במרחב ניצנים. הוא נועד לבתר את הרצועה ולמנוע תגבורות וגיבויים של אנשי החמאס. על הציר הזה נכנסו כוחות מתמרנים תוך כדי תפיסה של מרחבי אבטחה ושטחי מפתח על הציר עצמו. זאת על מנת שנוכל לשלוט על התנועה מצפון הרצועה לדרום. עזה בעצם בודדה".
לפי התכנון פריצת הציר אמורה היתה לקחת 48 שעות, אך בפועל הוא נפרץ בפחות מיממה בזכות שימוש נרחב בכוח הצמ"ה. "ידעתי שזה הולך להיות אתגר הנדסי לא פשוט. גם בפן של פני הקרקע וגם בגלל המיקוש. היקף המטענים רבי העוצמה היה גדול כמו שחשבנו, אך לאחר כמה שעות האויב ברח, כשהבין שהוא לא יכול להתמודד עם כוח האש. עברנו לסירוגין מהתקפה להגנה ביכולות ההנדסיות".
רצף פינוי
"עז קטנה שהצלנו חווה נסיעה על פומה. הכוח חוזר בעלטה היורדת אל עבר המסגד הנטוש. על רקע הבתים שנשרפים השיירה נראית במטושטש בלבד. ירח כמעט מלא מאיר מבעד לחלונות המסגד. נוספו לכוחותינו עוד לוחמים מן המניין. קידוש מהיר לשבת וארוחה צנועה שמגיעה מהארץ המובטחת נערכים לעת לילה. הרק"מים עודם מפגיזים ללא מנוחה. קולות הירי מחליפים את קולות הצרצרים המאפיינים לילות שכאלה. אנחנו הולכים לישון, מסכמים את היום ומצפים למחר כשהראש נח על הקסדה המיוזעת. מקווים להישאר בחיים". (מתוך יומן כיס של סמל איתי, לוחם בגדוד 605)
הפעילות של לוחמי ההנדסה הקרבית לא הסתיימה בפריצת צירים אלא המשיכה ברצועה בבניית מגננים ומחפרות לכוחות, בחשיפה של שטחים, בפיצוץ מבנים של החמאס וטיהור מבנים מחומרי חבלה. "אם היה מטע שחיילי חי"ר מוכרחים לעבור דרכו או כל מקום שיש חשש למכשול, היינו מכניסים את כוח הצמ"ה והורסים אותו עם D–9 או מפוצצים בעזרת מוקשי חבלה", מעיד סא"ל ע’.
יומיים לפני הפסקת האש יצא המג"ד לסריקת בתים סמוכים למגנן. "יצאנו לעבר מחנה צבאי של החמאס, בין השכונות בקשי לזייתון. כשהתחלנו את הסריקות לעומק גילינו שלוש מנהרות התקפיות המיועדות לחטיפה והפעלת מטענים. מנהרה אחת היתה ממולכדת, המבנים היו ממולכדים ובתוכם היה אמל"ח רב וגם קסאמים וגראדים. זיהינו מעבדות חבלה. כוחות הפלסים יחד עם הצמ"ה וחטיבה 401 הרימו כמה בתים באוויר. היה פיצוץ אדיר, כמעט לא פרופורציונאלי לחומר נפץ שהנחנו שם וזה אומר הכול".
סא"ל ע’ מגדיר את שיתוף הפעולה עם הכוחות "סיפור הצלחה" ומציין כי מיעוט הנפגעים בצה"ל - אם לא העדר נפגעים - ממטעני חבלה של האויב נובע מדרך הטיפול של חיל ההנדסה בשיתוף עם שאר החילות. "הכוחות הלוחמים הפגינו מודעות גבוהה ליכולות של הנדסה בפתיחת הדרך, בהתמודדות עם מטענים ובטיפול בבית ממולכד. חלק מחיילי הצמ"ה עבדו כמעט 36 שעות ברצף. לא נתנו למטענים לבוא לידי ביטוי. סיכלנו את התשתית הטרוריסטית וזה הישג גדול".
נקודת אור נוספת בשיתוף הפעולה היתה בתחום האספקה, שיותר מתאים לעולם המשלוחים המיידים מאשר לצה"ל. "חטיבת הצנחנים נתנה תחושה של סדר וארגון והאספקה באה בדיוק של שעון שוויצרי, עד הבית", אומר לוחם יהל"ם. "אמרו לי 'חכה, בארבע תהיה אכזרית ברחוב' וכך היה. זה לא יאמן. האכזרית איחרה מקסימום עשר דקות".
סיכול כירורגי
על הפעילות הכירורגית בעזה הופקדה יחידה ההנדסה למשימות מיוחדות, יהל"ם, שכוחותיה הצטרפו לגדודי החי"ר. "זה כמו להשתמש בסכין יפנית על מיטת חולה", מעיד מפל"ג סמור רס"ן מקס, שפלוגתו חברה לגדס"ר צנחנים גדוד 101.
"בשבוע השני דילגנו מערבה לכיוון החוף לשכונה צפונית למחנה הפליטים שאטי. כוחות אחרים של היחידה סילקו פצצות וסייעו בפריצה חמה. ואנחנו, הסמור היינו מוכנים לפשיטת חבלה באחד המבנים. המורל היה גבוה והתחושה היתה של ביטחון.
“בתחילת שבוע הלחימה השני הגענו למסגד ממולכד. ריכזנו את כל כוחות יהל"ם שהיו באזור וצירפנו אליהם כלבים מיחידת עוקץ. חיילי ס"פ הסתובבו סביב המסגד וכבר בסיבוב הראשון זיהו שלושה מטעני רסס כיפתיים מאולתרים שעליהן מונחות שמלות שלא נבחין. היו שתי מערכות ממוקדות - האחת מערכת אלחוטית ואחת המופעלת בלחיצה.
“בפנים, על גרם המדרגות הונחו מטענים כמו מוצגים תמימים במוזיאון. נטרלנו את יכולת ההפעלה של המטענים ופרצנו דרך הדלת. התחלנו לסרוק את המסגד ומצאנו במקום הכי קדוש קופסת עץ ובה ציוד חבלה של מי ששהה שם: וסט, רימונים קסדה ומטענים. המשימה שלנו היתה רק לנטרל את המטענים ולא לפוצץ את המסגד. שלוש שעות לקח לנטרל את תריסר המטענים.
"ביום האחרון ללחימה הביאו אותנו לאחת השכונות שהיתה קן צרעות של ממש. מבחינתנו זו היתה קפיצת מדרגה - כמות ענקית של אמל"ח, מטענים ומלכודים ברצף בתים שכולם ללא יוצא מהכלל נגועים. לכן עבדנו בשיטה טלסקופית: הפלס"ר הלכו ראשונים צעד אחר צעד הפעילו את הכוח שלנו. הפלנ"ט המשיך ואחר כך אנחנו עם הפלחה"ן. הכוח שלי עשה סריקה משנית, למצוא מטענים ומנהרות. זה היה שת"פ מעולה”.
מבחינתו של רס"ן מקס לוחמיו הם בראש ובראשונה אנשי מקצוע. "יתרון היחידה הוא לא כמותי. היתרון הסגולי של כל לוחם הוא מקצועי. לוחם ס"פ יכול לאפשר תנועה של גדוד שלם". כשהוא נשאל על רמת המוכנות זיק מתלקח בעיניו. "הכוננות אצלנו גבוהה מאוד. אל תשכח שעסקנו באופן שוטף בעזה ובשכם עוד לפני המבצע. תגיד לי שחזרנו לפעול בעזה ותוך חצי שעה אנחנו שם. זאת רמת המוכנות שלנו ביהל"ם".
בית מחסה
"יום שבת, 10 בינואר. נשארתי היום במסגד בסמוך למגנן. מנוחה, טונות וקפה שחור ורותח שסוף סוף מגיע לקרבנו. מאז תחילת המלחמה אני מחכה לו. אחד הקצינים הביא 'מירס' ועשיתי שיחה הביתה. אחרי שבוע של דאגות אבא ואמא שמחו לשמוע שהכול בסדר. מצאתי היום שלוש חפיסות סיגריות במנשא של רובה הצלפים וקצת פלנלית ושמן לנשק". (מתוך יומן כיס של סמל איתי, לוחם בגדוד 605)
מדי לילה שיירה ארוכה של רכבי האספקה עשתה את דרכה על ציר שפרץ גדוד 605. הם נסעו מאות מטרים אל תוך עזה, למגנן - מכתש קטן תוצרת דחפורי D–9 שיצרו מתחם הגנה מהאויב. בין כלי הרכב היו מיכלית סולר ומשאית תחמושת מלאה במוקשים. תאורת הרק"מים במגנן כבויה כדי למנוע ירי צלפים או מרגמות. המקום נראה כמו מאדים והרק"מים כמו רכבי חלל, כאשר הם נצבעים אדום עם כל נפילת פצמ"ר סמוך למגנן.
זה היה בית המחסה, אתר האספקה של גדוד הנדסה וחטיבת גולני. לשם הגיעו החיילים בכל ערב להתרענן בציוד, בגדים חמים, מדי ב' חדשים ואפילו מכתבים מההורים. הרק"מים הגיעו לתדלוק בסולר ולטיפולים מכאניים."אסור להוריד את הקסדה והאפוד הקראמי לרגע", חזרו והבהירו להם המפקדים.
ביום השישי ללחימה הצטרף צוות ביבשה לכוחות. סמוך למגנן ישבו לוחמי יהל"ם וקראו מכתבים מהבית. "עכשיו קראתי את המכתב שקיבלתי מהמשפחה, זה עשה לי טוב על הלב לדעת שהם דואגים לי", אמר אחד מהם.
בזמן שהמג"ד ישב בפומ"ה עם ראשו בין ידיו והאזין בדריכות למשימות ממכשיר הקשר, סיפר מפקד מחלקת סיור סמ"ר דרור ברון על היום שהיה. "נכנסנו לבית מחבלים בפאתי סג'עיה לוודא שניקו אותו ממלכודים ומנהרות. אחרי זה התחלנו להיערך לפיצוץ הבית. אנחנו יודעים איפה כדאי לשים מטענים כדי שהבית יקרוס בצורה הכי טובה. אחרי שעתיים לא נשאר בית. באותו רגע מרגישים שליחות. זו התרגשות. אף אחד לא מפחד כי אתה מתרכז במשימה שלך תחת אש ובדאגה האמיתית לחברים שלך. אנחנו עושים מה שצריך בשביל תושבי הדרום שחוטפים קסאמים כבר זמן רב".
עשרה ימים אחר כך הוכרזה הפסקת האש ולאחר יומיים יצאו כוחות היבשה מעזה. גם המגנן פונה ממתקניו. כל החיילים ידעו שאם ייקראו שוב יעשו זאת באותה נחישות מקצועית.