05.06.14 סמל דורפמן יוסף
כוחות של צנחנים נלחמו בקרבות קשים לכיבוש העיר סואץ. העיר סואץ שולטת על הכניסה הדרומית לתעלת סואץ ולמפרץ קוראים עדאביה.מעל למפרץ מתנשא לו ג'אבל עתקה. בפיסגת הג'אבל הייתה ממוקמת יחידת צנחנים וזאת הייתה הנקודה הדרומית ביותר שאליה הגיעו כוחותינו. מולם היו כוחות מצריים. בגלל גובהו של ההר היו הצנחנים היושבים שם מנותקים . הליקופטר קטן היה מביא להם אספקה פעם בכמה ימים. כשהיה מגיע ההליקופטר, היו המצרים פותחים עליו באש ומנסים להפיל אותו.
המצב היה חמור וחיפשו דרך לפתור את הבעיה. הוחלט ע''י מי שמחליט לסלול דרך יבשתית ממרגלות ההר ועד לראשו. מי יודע לסלול דרכים? כמובן , חיילי ההנדסה. גבי
מכלוף הקמ''ן ואני נשלחנו ברכב של הגדוד כדי לפרוץ ולסלול את הדרך לראש ההר. הבאנו איתנו ציוד רב: כלי חציבה ''קוברה'' עם מקדחים מגוונים, בנזין ושמן לתדלוק הקוברה, פתילים רועמים, אבק שריפה, מצתים, לבנות חבלה ועוד. הבאנו גם שקי שינה וכלי רחצה (נפרדנו מהמקלחת של הגדוד). אוכל ושתיה יתנו לנו במקום וגם הבטיחו לנו שנקבל פירדה שתסחוב עבורנו את הציוד במעלה ההר.
למרגלות ההר קיבל את פנינו השופליסט קרן, אותו הכרנו היטב ועוד שני חיילים. בשעות אחה''צ הגיע חייל גבוה מאד, רכוב על חמור קטן והוא מוביל איתו גם פירדה גבוהה וחסונה. החייל היה האחראי על בעלי החיים. הוא נתן לנו הסבר מקיף איך להתנהג עם הבהמה: להאכיל אותה בזמן, להשקות אותה מים צלולים בלבד לא לצעוק עליה, לא להרביץ, לא להעמיס יותר מידי. אם נדאג לכל צרכיה, היא תשרת אותנו נאמנה ולא תתעקש, כמו שפירדות יודעות לעשות. אחרי ההסבר, נשאר איתנו לכוס קפה. אח''כ התישב על חמורו ונעלם מעבר לאופק.
בבוקר המחרת, מוקדם, יצאנו לראשונה לדרך. קשרנו את ציוד הקדיחה ואת חומרי החבלה לגב הפירדה. לקחנו חבילת קש וגרגרי חיטה לפירדה, לעצמנו לקחנו אוכל ומים לכל היום. טיפסנו כחצי ק''מ במעלה, קשרנו את הפירדה בצל הסלעים והתחלנו לעבוד. קדחנו עם הקוברה בסלע הבזלתי, שפכנו בקדח אבק שריפה ופוצצנו אותו. קיבלנו קדח
שבקצהו התחתון חלל .זה נקרא ''בצל''. מילאנו את הבצל בכמות גדולה של חומר נפץ ופוצצנו שוב עם פתיל רועם. העבודה הייתה מעניינת והיינו מרוצים מההספק ומהביצוע. היינו מבסוטים שאנחנו מתפקדים עם הפירדה ודואגים לכל מחסורה. בסוף היום חזרנו עם הפירדה למחנה האוהלים הקטן למרגלות ההר. הדלקנו מדורה עם עוד שנים או שלושה חיילים שהיו שם.סיפרנו צ'יזבטים , אכלנו ושתינו קפה. האוירה פסטוראלית ומיוחדת. ישנו בשקי שינה, על הרצפה, בתוך אוהל קטן..... בימים הבאים המשכנו בפריצת הדרך. רתמנו את הפירדה, פוצצנו, והתקדמנו . השופליסט היה עולה אחרינו ומיישר את הדרך.
כעבור 5 ימים הגענו כבר לגובה רב. להערכתי, סללנו כחצי הדרך.... ואז קרה המקרה המיוחד שבגללו אני מספר את כל הסיפור הזה. באותו היום, מוקדם בבוקר עלינו בדרכנו לנקודה בה הפסקנו אתמול. היינו עמוסים בכל הציוד הרב והנפיץ:הקוברה, הבנזין, חומרי הנפץ, הפתילים והאוכל שלנו ושל הפירדה...בקצה הצפוני של הוואדי, רחוק בין הגבעות, ראינו נקודה ממש קטנה ההולכת ומתקרבת אל המחנה שלנו. היה זה החייל החמר, הגבוה, האחראי, רכוב על חמורו.הוא בא לבדוק אם הכל בסדר איתנו. הפירדה, עמוסת הציוד, הייתה בכלל עם הפנים לכיוון מעלה ההר. אולי הריחה את החמור הקרב ובא. בקפיצה אחת גדולה, הסתובבה לאחור, לחרדתנו, ניערה מעליה את כל הציוד הנפיץ ופתחה בדהרה במורד ההר. אנחנו רצים אחריה. גם כדי לעצור אותה וגם מפחד חומרי הנפץ המתעופפים באוויר...החמור הקטן ברח לחמר הגבוה מבין הרגליים ורץ לקראת הפירדה. אנחנו לא ידענו שהם זוג אוהבים. החמור פגש את הפירדה אצלנו במאהל. בנתיים גם אנחנו הגענו וגם החמר. החמור והפירדה צהלו וריחרחו זה את זאת. ''הכלי'' של החמור נמתח לאורכו המירבי, כחצי מטר. הפירדה המשתוקקת הפניתה את אחוריה אל החמור בתקווה. אבל........החמור נמוך והפירדה גבוהה מאד. למרות הכלי של חצי
המטר, הוא לא מגיע. סרט אהבה מצרי של ממש. החמור נוער, הפירדה עצבנית ואנחנו אובדי עצות. קרן השופליסט מצא את הפיתרון. עם הכף של השופל הוא חפר מיד שוחה.... הכנסנו את הפירדה לשוחה והחמור הבין והצליח להגיע לסיפוק ולספק גם את הפירדה. אנחנו היינו מבסוטים, קרן היה מבסוט וגם שני בעלי החיים. בימים הבאים הפירדה הייתה צייתנית וממושמעת. המשכנו בסלילה עד שחזרנו לגדוד.